2020""Democracy Today Brick 5 Turnhall, וינה, אוסטריה. אוצרת: שירלי משולם



אביבת בלס ברנס - בעניין דמוקרטיה

2 כוח האזרחים במשטר דמוקרטי אמור לבוא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. אנחנו מצביעים ומצביעים שוב, ושוב ונמצאים במבוי סתום. לאחרונה ולקראת הבחירות השלישיות יש פרסומת בטלויזיה בה מופיעים צעירים הקוראים לצעירים אחרים לבחור דרך הסיסמא הפרדוקסלית: "אין לך זכות לוותר על הזכות". אז הזכות הזו להניף את היד ולהצביע, מעבר להיותה כלי משחק בפוליטיקה, היא מסמלת אפשרות של חופש, חופש למחשבה עצמאית, חופש ליצירה וחופש ביטוי. 3

העבודה שלי עושה שימוש במחוות גוף של הנפת היד, מחווה שמופיעה רבות בתולדות האומנות כפי שאראה בהמשך.

אך, ראשית ישנו המשפט המופיע בעבודה שלי בעברית ובערבית 4 " ריח חריף בא אל אפו של יוסף, ריח כבד. הוא עצם את עיניו והקשיב להמולה."

זה ציטוט מספרו הראשון בעברית של אבי, שמעון בלס, סופר וחוקר ספרות ערבית שעלה מעיראק כשהיה בן 20 והוא כבר סופר שכותב ומפרסם בערבית. מהארץ הערבית-מזרחית עלה למעין מזרח-מערב משובש, שעטנז. הוא הכריח את עצמו לעבור לכתיבה בעברית כדי להיות חלק משפת המקום ומהתרבות שלה. למרות שפרסם 15 ספרים בעברית, נשאר אחר. המשפט המצוטט אם כן, הוא המשפט האחרון של ספרו הראשון, המעברה. הספר המעברה עוסק בחיי היומיום של ציבור עקורים, ובהתגבשות ההכרה בתוכו, בצורך באחדות השורות למען שיפור תנאי חייו.

אבי ראה עצמו כאדם פוליטי ולדבריו "שום יצירה מיצירותיו אינה נעדרת אותו מבט פוליטי המתחייב מתיאור מצב אנושי מסוים." במיוחד בולט ב"המעברה" המאבק לחירות ולשוויון מעמדי־כלכלי כסירוב להשלים עם דיכוי, וזאת דרך עיצוב הדמויות שבספר. הן אינן מתוארות כקורבנות פסיביים, שאינם מבשרים כל שינוי, אלא מודגשות בהן התכונות כאנשים האקטיביות ובמיוחד בדמויות הנשים.

יחד עם זאת 'המעברה' אינו רומאן מחאה פוליטי, אלא רומאן המתאר מציאות קונקרטית בה נדרשים שינויים חברתיים ופוליטיים המתנסחים דווקא דרך האמצעים הספרותיים, כלומר השפה. השינוי החברתי באמצעות הספרות מושג דווקא בדרך עקיפה, זאת ששוללת כל רדוקציה פשטנית שלה לספרות מחאה תעמולתית. בראיון שערך אתו יוסף צוריאל התייחס בלס לפוליטיקה של הלשון שהדריכה אותו כשכתב את "המעברה". לשון שעוצבה על ידו בכוונה כרצף לשוני מלאכותי: "בכוונה העמדתי את הדיאלוגים כך שיורגש שמדובר כאן ביהודים יוצאי עיראק, המשוחחים ביניהם לא בעברית 'צברית', כי אם בערבית. כל מה שאני עשיתי, תירגמתי את הדיאלוגים לעברית כמות שהם, עם הניבים והפתגמים המיוחדים".

 

גם בעבודות שלי ישנה התמקדות בשפה, בדימוי שהפך לסמל צורני הנושא בחובו משמעויות אנושיות רבות. כוונתי לג'סטה של היד המושטת/מונפת. זו היא אחת הג'סטות המרכזיות במילון הצורני של מחוות גוף ששימשו אמנים, כחלק ממסורת אמנותית עתיקת יומין של שימוש במחוות גוף לצורך העברת מגוון רחב של משמעויות. בהיסטוריה של האמנות המערבית יש רפרטואר של מוטיבים צורניים כלומר מחוות בעלות משמעות קבועה שמקורם על פי רוב בעת העתיקה והן חוזרות ומופיעות לאורך השנים באומנות הפיגורטיבית באינטרפרטציות שונות. האידאה שהתנועה הפיזית משקפת ומבטאת את החיים הפסיכולוגים הייתה מקובלת כבר בעת העתיקה. לאונרדו דה וינצי למשל כותב: "בכל הפעולות צריכות הידיים והזרועות להראות את כוונת הדמות כי בתנועותיהן מלווה האדם בעל הנפש הרגישה את אשר מבקשת נפשו להגיד." עוד בעת העתיקה נוצרו מודלים של מימיקות שנתגבשו לכלל מוטיבים צורניים או תבניות ודפוסי הבעה שבמשך הזמן עברו תהליכים של אימוץ וגילגול והם מהווים מעין מאגר או מחסן שממנו שאבו אמנים. אבי ורבורג, היסטוריון של האמנות ושל תולדות התרבות, קרא לדימויים אלה נוסחאות פאטוס כלומר נוסחאות שנחרטו עמוק בתודעתנו. הוא הראה באטלס מנמוזינה שלו (שהוא תיעוד מאגר של חומרים איקונוגרפיים ומצאי של צורות, על שם מנמוסינה שלפי המיתולוגיה היוונית היא אלת הזיכרון השומרת על האמנות),  כיצד הם קיבלו תוקף אוניברסלי ונשלפו כל אימת שנדרש לתאר את החיים האנושיים בתנועה. כך נוצרה שפת גוף פתטית, שהובנה באורח אינסטינקטיבי ואוניברסלי, שמושתתת על נוסחאות, או דפוסי ביטוי, שנחרטו בזיכרון ובתודעה יותר מאשר התנועה הטבעית.

המחווה של היד המושטת מופיעה בכל התקופות ביצירות העוסקות בנושאים דרמטיים כמו חטיפה, 5, מוות, קריאה לעזרה 6, ייסורים 7, רצח 8, מחאה 9 ועוד.

אומנם בזמן ההצבעה מדובר בתנועת גוף שהיא בעצם פונקציונאלית יש לה תפקיד ברור של הנפת יד לצורך הצבעה, אך אני קושרת אותה להסטוריה של אותן מחוות/גסטות 10, שהן מרכיב של שפה אמנותית 11, המסמל תנועות נפש שבאות לידי ביטוי בתנועת הגוף. 12, 13. תנועות וכמיהות נפש הגורמות לזרועות ולידיים להתרומם אל עבר החופש, החירות. 14