שפכטל כדרך עבודה / אביבית בלס ברנס

בעבודות שלי החומר אינו אמצעי בלבד, אלא המקום שבו העבודה מתרחשת. שם הדברים קורים, נלחצים, נסדקים ומשתנים, ומתוכם הדימוי נוצר או אינו נוצר.
חשוב לי שהעבודה תישא את הזמן שלה; היא אינה רק תוצאה, אלא תהליך שיש לו היסטוריה החבויה בתוך שכבות החומר. השכבות והשברים מאפשרים לדימוי, כשהוא מופיע, להישאר לא יציב, להתקיים כעקבה, בין נוכחות להיעדר. לכל עבודה יש “קורות חיים”, היא נושאת את זיכרון הפעולות שעיצבו אותה, כמעין מפת שרידים. מה שנראה לעין הוא לא רק דימוי, אלא הצטברות של זמן ונוכחות של גוף.

אני משתמשת באבקת שפכטל לאורך כל הדרך. היא חומר יסוד בעבודתי. מכל החומרים האפשריים בעולם האמנות, נשארתי נאמנה לחומר שתכליתו המקורית היא לתקן סדקים ולאחות פגמים במשטח. למעשה, השפכטל קיים רק משום שיש מלכתחילה סדק, שבר או אי־רציפות במשטח. אני עובדת עם חומר שתפקידו המקורי הוא להיעלם לאחר פעולת התיקון והופכת אותו לדבר שנוכח ביצירה. לעיתים הוא נותר חשוף, לעיתים הוא מעורבב עם חומרים אחרים, ולעיתים הוא עצמו הופך לפני השטח. הוא אינו מסתיר שבר או חור, אלא מנכיח את קיומם. מטבעו הוא מצוי בקשר עם החסר, הפגום והפגוע. איני רואה במצבים אלה רק ביטוי לאובדן או לפגיעה. לעיתים דווקא בתהליכי התפרקות, שחיקה ושינוי מתגלה יופי. הוא נובע מהמקומות שבהם השלמות מתערערת: בשחיקה, בשכבות המצטברות, בעקבות שנותרו ובמה שחומק מן האפשרות להיסגר לכדי צורה יציבה אחת.

עם השנים הבנתי שהשפכטל הפך עבורי לדרך עבודה. הוא אינו רק חומר שנמצא בעבודות, אלא גם הלוגיקה הפנימית שלהן. במובן זה הוא דומה לאופן שבו אני עוסקת בזיכרון, כתהליך מתמשך של עיבוד, כיסוי וחשיפה, שבו מה שנשבר, אבד או השתנה לא נעלם אלא ממשיך להתקיים כשכבה סמויה או גלויה בהווה.

כך עבודתי נבנית מתוך פעולות של איחוי, התערבות, הצטברות, כיסוי חלקי, חשיפת שכבות, מיפוי שרידים והשארת עקבות. לכן אבקת השפכטל אינה רק מרכיב חומרי ביצירתי, אלא דרך לחשוב ולעבוד עם זמן, זיכרון, זהות ומורשת תרבותית.