הבית ברחוב טשרניחובסקי

 

רחוב

רחוב צר וארוך,

נשפך אל דיזינגוף

זורם לאלנבי,

עמוס, צפוף, רועש.

בדרך לדיזינגוף שני בתי ספר אחד מול השני: "טשרניחובסקי" מצד ימין, "יוסף הגלילי" מצד שמאל. "טשרניחובסקי בכחול, "יוסף הגלילי" בסגול.

לא ידעתי למה רשמו אותי ל"טשרניחובסקי" ולא ל"יוסף הגלילי". אולי מפני שגרנו באותו צד של הרחוב, אולי מפני ש"טשרניחובסקי" היה כחול...

גרתי בבית בטשרניחובסקי, למדתי בבית הספר "טשרניחובסקי". שניהם באותו הרחוב ובינהם כ-300 מטר עם הכביש של רש"י לחצות.

שם בפינת הרחוב היה יעקב הסנדלר דופק בפטיש על סדן כל היום, ומהבית ממול היה ישו המשוגע פורץ לפעמים לרחוב וזועק: "הרגו אותו! הרגו אותו!" והורים קטנים רצים אחרי הבן המגודל ומנסים להחזירו הביתה.

עוד בשורות על הרג ורצח היו ברחוב. מוכר העיתונים מעריב וידיעות אחרונות הכריז מדי יום בצעקות: "מריב! אידיוט! רצחו אותה! חנקו אותה!" והאנשים מזדרזים לקנות כדי לדעת במי המדובר.

בדרך לאלנבי, בצד השני של הרחוב, היתה הספריה. לימים הפכה לחנות למכשירי כתיבה, ולימים אחרים למספרה ולחנות בגדים. אך פעם היתה זו ספריה שכל קירותיה מכוסים ספרים ישנים, עם דפים צהובים וכריכה חומה. מבחוץ נראו כולם אותו הדבר, ומבפנים כל אחד עולם ומלואו.

אהבתי ללכת לשם. הספרנים, זוג זקנים נחמדים שאהבו לראות אותי כי אהבתי לקרוא, היו מתאמצים למצוא לי ספרים שטרם קראתי. עם ארבעה ספרים הייתי יוצאת ובדרך כבר קוראת רבע ספר... והספר שנפתח על דפיו השחמחמים מלאי הכתמים ומדיפי ריח מתוק ומר של ספר ישן, סיפר וסיפר לי נפלאות אין קץ.

הבית בטשרניחובסקי היה מלא תמונות, פסלים, צילומים, תיקיות, עיתונים, וספרים, ספרים רבים. מדפים, כונניות, ספריות מסוגים שונים, הקירות היו מכוסים עד תום, המדפים כורעים תחת העומס, מתעגלים מכובד, נושאים בעול.

שלא כמו בספריה שברחוב, בבית כל הכריכות היו בצבעים שונים, עם אותיות בגדלים שונים ובשפות רבות ויצרו תמונת ענק ססגונית ופטפטנית. יכולתי להסתכל  בה שעות, פשוט לשבת מול הספריות ולהביט, לדלג מכותרת לכותרת, משפה לשפה, מצבע לכתם, לקו, לצורה, להיתפס למלה ולמצוא לה משלימה במדף שמעל או מתחת. תמונת נוף מורכבת בתוך מבנה של קוי אורך ורוחב, מקרינה שפע של ידע ומידע, מציעה אינסוף אפשרויות הרכבה ומשרה המון ביטחון.

אמי נוהגת לומר שבית בלי תמונות על הקיר הוא בית ערום. ואני, למרות תרומתי הצנועה למאגר התמונות בעולם, לא בוחלת בקירות לבנים חפים מתמונות. אולם בית ללא קיר אחד לפחות מצופה בספרים, הינו בית ערום ומשמים. גם ספרים בתוך ארונות עם דלתות זכוכית מעוררים בי תחושת חידלון. אותם ספרים מוגנים, חנוטים, מוצגים לראווה כחפצים מוזיאליים, כלומר בלתי מושגים, שלא ניתן לגעת בהם, סתם לגעת, למשש, להריח, לפתוח, לדפדף, לשאוב משפט, מלה או צורת אות ולדחוס בחזרה, בקושי, לצפיפות מקום מושבם.

כך, ספרים לא צפופים הם מקור לרחמים. מדף גדול עם מספר זעום של ספרים שמחוסר תמיכת אחיהם בצדדים, הם מתחלקים לחצי שכיבה בין קישוטים שונים, פשוט מעורר בי חמלה.

במלחמת המפרץ אטמו הורי את חדר העבודה של אמי שקירותיו היו כמובן מכוסים ספרים מכל עבר. אמי טענה שרבים הסיכויים שייפגעו ממפולת של ספרים על ראשם מאשר מטיל אויב. בזמן האזעקות ישבו על הרצפה, שעונים על הדלת שהיתה המקום היחידי בחדר, שעליו או מעליו לא היו ספרים.

הבית בטשרניחובסקי התרוקן מספריו, שופץ והושכר.

הספרים עברו לדירה חדשה בבניין מודרני. בדירה החדשה מצוי חדר אטום, עם קירות בטון ודלת פלדה. את החדר הזה הפכו הורי לספריה. הוא צופה כולו במדפים עם ספרים. קוביה וקירותיה ספרים. משהו כמו בית השוקולד והסוכריות ב"עמי ותמי". אם פעם ישמש החדר הזה כחדר אטום, אז משעמם לא יהייה שם, בחדר האטום, המצופה מטעמי ספרים.

חדר אטום אך כל כך פתוח....

כל ספר הוא דלת

חלון

שביל

שער

למסע אינסופי בעולמות אחרים

חסרי גבולות

רבי שפות

חובקי זמנים.

 

אביבית בלס ברנס, פריס 2004

 

תבליט זיכרון, דבק ספרים

על העבודות של אביבית בלס ברנס

טלי תמיר

אביבית בלס ברנס מעבה זיכרונות ילדות לתוך מאסה חומרית של דבקים, ניירות, נסורת ועיסת שפכטל, מבטנת אותם כאילו היו קירות תומכים. בלס זקוקה לנוכחות החומרית הכבדה, בעלת משקל, חספוס ונראות, על-מנת להיאחז במה שאצור בזיכרונה ובגופה: חלל ביתי עמוס בספרים, מדפים שוקעים מכובדם של ספרים, קיר מלא מהרצפה עד לתקרה בשורות סדורות של ספרים: ספרי אמנות, ספרות, מילונים, אנציקלופדיות. את הספרייה הגדולה בבית הוריה תיעדה אביבית באמצעות עשרות צילומים לפני כארבע שנים, בימים האחרונים לפני שנארזה לתוך ארגזים והועברה לדירת מגורים חדשה.

'הבית ברחוב טשרניחובסקי', בית ילדותה, כבר לא קיים באותה דחיסות מופלאה של אמנות וספרות (אמא-אמנות, אבא-ספרות, אמא-צבע, אבא-מילה), באותו מגע ייחודי, מרפרף ואגבי, בין ספרים על מדפים לבין צילומים משפחתיים שעונים עליהם באלכסון: אביבית בילדותה, אביבית וההורים, צילומי הנכדים. חיי המשפחה כאזכורים פרטיים, פזורים על רקע הספרייה המשתרעת מקצה-עד-קצה, "אותה מושבה ענקית שדבקה בקירות והתקדמה במסדרונות"[1] – המייצגת את כוחם הבלתי מוכרע של הידע והתרבות. "הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה", כתב קרלוס מריה דומינגס על הקשר האנושי לספרים בספרו "בית הנייר", "כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאיתנו"[2].

 

את חומרי התיעוד של הספרייה העבירה אביבית לצילומי זירוקס בשחור-לבן, שהפכו מצע לתהליכי העבודה המורכבים שלה. למרות שהיא פועלת בתוך פורמאט מלבני-מרובע של בדי-ציור, עבודותיה חורגות משפת הציור הדו-ממדית אל משטח חומרי-תבליטי, מפתה למגע ולתחושה, גובל בחפציות.

שכבת הזירוקס הדקיקה והאפרורית, המונחת בתחתית, הופכת להיות מעין עור דק, עליו צומחים גידולים ותפרחות דמויי פיצוץ, בעלי דינאמיקה של גלים או פשוט שכבות רבות של חומרים, המכסות ומטביעות את נוכחות הדימוי הראשוני. בתהליך התפתחות טבעי, שניתן כמעט לחיזוי מתוך המשטחים המרובדים של ציוריה, נוספו עליהם אובייקטים אמיתיים, ניצבים על הרצפה, דמויי ארונות או מדפים, שגם הם מצופים ומעובים בעיסת חומר דחוסה. במקביל מתפצלת העשייה של אביבית גם לתחום המילולי והיא  פוסחת על שני הסעיפים ופורעת את שניהם גם יחד: את שפת הציור היא מעבה, לשה ומעצבת בתלת מימד ואת המילים היא מדהירה על-פני גבעות התבליט שיצרה, הופכת אותן לשיירה של נמלים המפלסות את דרכן בים האמנות. דימוי הספרייה הנגלה-שוקע-וחוזר-ועולה מתוך החומר הבוצי נפתח בכל פעם כמו "מוח עצום"[3], החושף את ארכיונו הפנימי האין-סופי.

בדומה לקרלוס בראואר, אספן הספרים האובססיבי בספרו של דומינגס, שהפך את ספריו המרובים ללבנים, ציפה אותם בבטון ובנה מהם את קירות ביתו על שפת האוקיינוס, גם אביבית בלס ברנס "קוברת" את הספרייה הגדולה מתחת למשקעי טיט ומרבצי נסורת וצבע, מאפשרת לה לצוץ ולהגיח בקושי, קצת כמו עצמות דגים או כמו צדפים משוקעים בחול. תולדות האמנות המערבית ואוצרות הספרות הערבית – שני התחומים שגדשו את עולמם של הוריה ואת קירות ביתם -  שקועים מתחת לדיונות הלבנות, כגירוש שדים וכגעגוע בעת ובעונה אחת.

 

   

 

 

[1] קרלוס מריה דומינגס, בית הנייר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2997. תרגום מספרדית: ענת ערב. עמ' 72.

[2] שם, עמ' 16

[3] שם, עמ' 17.