האישה הזאת,

 

היא רצה,

 

היא רצה כל הזמן,

 

הילד איכשהו מחובר לה ליד,

 

הוא רץ אחריה,

 

או נגרר אחריה,

 

או נסחב אחריה,

 

או מובל.

 

בכל אופן הוא מחובר.

 

גם כשהיא רצה, או הולכת, מפלסת דרכה,

 

והיד מתוחה מאחוריה, רחוקה מהגוף שלה,

 

בקצה,

 

בכל זאת הילד מחובר,

 

תפוס.

 

כך שבעצם הוא חלק ממנה,

 

מן הארכה כזאת של הגוף שלה,

 

של הישות שלה,

 

מן המשך.

 

ולא,

 

הילד לא סכמטי,

 

הוא ישנו,

 

והוא קליל,

 

או מייחל,

 

או תלוי,

 

אבל

 

זה לא

 

הופך אותו לחסר אישיות.

 

אישה

 

וילד

 

ביחיד.