הוא עמד על הגשר, באמצע הגשר, צופה למרחקים.

מרחב עצום מכל צד, המבט פוגש את האופק.

המקום ממנו בא והמקום אליו הוא הולך, לא נראים, הם מאחורי האופק בשני הצדדים.

כאן, באמצע, על הגשר, אין כביכול כלום מסביב.

יש מרחב ענק, מלא וריק באותה המידה, מרחב מפריד, כמעט מכשול.

הוא עצם את עיניו והקשיב.

רעש ושקט, גלים, רוח. והריח כן גם הריח, את הריח הוא הרגיש, בעיניים עצומות הרגיש. הריח, מליחות מתוקה או מתיקות מלוחה, איך להסביר? הריח של הזיכרון...

ואז פקח את עיניו והסתכל למטה, על הגשר עצמו, ואחר כך לשני צידיו.

מה  יש שם בכל זאת ? מה יש מתחת לגשר? כמה עמוק זה יכול להיות, שם, במקום שבין המקומות, במקום המפריד, בשטח הפתוח, הלא מחייב, שטח הביניים, שדה המעבר, מרחב ההיסוס...

רצה לדעת ולא רצה לדעת, רצה להסתכל ולא רצה לראות...

תהום?

עולם חדש?

מרחב כל האפשרויות?

ובכלל, אפשר? מותר להסתכל?

הים, ים, גדול, מפריד. אי אפשר לשחות מרחק כזה, אני לא יכולה לשחות אותו.

ניתן למתוח גשר? גשר חבלים, גשר ברזל, גשר בטון... כמה זמן צריך ללכת על גשר כזה כדי לעבור מצד לצד, מאירופה למזרח התיכון, שנה? שנת הליכה? שנת חציה של גשר המחבר ומפריד, וכך לעולם וכך לתמיד, ככל שמחבר, כן מפריד...

אז ליצור בכל השפות, או לצייר בשפת האם,

לדבר ללא גבולות,

לדבר שפה אחת, לשמוע את כולן.

לכתוב גם,

לכתוב בשפת האם של האחר,

ולשמוע את זה בשפה שלך.

ליצור בכל השפות,

או לצייר בשפת האם,

ולדבר ללא גבולות.

בהולכו, בשוכבו ובקומו,

הילד האדום חם,

אדום.

לא תמיד רואים זאת כלפי חוץ,

ואפילו אם כלפי חוץ הוא נראה כמו כולם,

הוא חם,

אדום,

חשוף,

עירום.