בסוף כל יום,

 

בחושך,

 

כשהתנים מייללים והרוח נושבת

 

כשהאורות הטבעיים כבים

 

והפנסים מנסים לספק את החסר,

 

אז

 

מתעורר לו

 

מן מקום חבוי,

 

מוסתר,

 

מוצל,

 

לא ברור,

 

קצת מפחיד,

 

אולי מאיים,

 

אולי מביך,

 

לא נוח, מטלטל,

 

לא מנענע,

 

לא מנדנד,

 

אלא מטלטל, לופת, לפעמים מכווץ,

 

ואז

 

בדמדומים האלה

 

של שעות הביניים,

 

בין האור לבין החושך,

 

באזור המופקר הזה,

 

שלא שייך לשום הגדרה,

 

שסופג זהויות שונות,

 

שם,

 

אז,

 

משהו קורה,

 

דבר מה לא צפוי,

 

לא מתוכנן,

 

אולי אפילו מפתיע.

 

ושם אני רוצה להיות

 

ניצבת,

 

מוכנה,

 

מוכנה לקלוט,

 

מוכנה לספוג,

 

מוכנה להיות מופתעת

 

אפילו הלומה

 

ורגלי מצמיחות שורשים לאדמה

 

ושערי עף לשמיים

 

ובלבד שייקרה

 

הנס החבוי

 

בין המילים לתמונות

 

בין השירים לשתיקות

 

בין הכתמים למחיקות

 

בין השאלות לבין התשובות.