מפות
המיפוי הוא נושא שאני עוסקת בו שנים רבות. נקודת המוצא שלי היא מפת ישראל — לא כמסמך גיאוגרפי, אלא כדימוי טעון במשמעויות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות. בעבודותיי אני מבקשת לערער את היומרה של המפה לייצג מציאות אובייקטיבית, ולהציע במקומה מבט סובייקטיבי שבו הזיכרון, החוויה והדמיון מתערבים במידע.
באמצעות פעולות של מחיקה, כיסוי, שכבות ושיבוש, המפה חדלה לשמש כלי להתמצאות והופכת למרחב פתוח של פרשנות. היא אינה מובילה אל יעד, אלא מעלה שאלות על גבולות, על מקום ועל האופן שבו מציאות נבנית באמצעות דימויים.
החומריות של העבודות ממלאת בכך תפקיד מרכזי. פני השטח נושאים סימני פעולה, שחיקה וצלקות, כך שהציור עצמו נעשה מעין טריטוריה פצועה — מקום שבו עקבות של זמן, זיכרון והיסטוריה ממשיכים להתקיים.